בחדר מול נֹהר, שכב בן דודו האהוב, בן גילו, אף הוא פצוע ראש. בהתחלה היה נדמה שפגיעתו חמורה מאוד, אך הוא התעורר והפתיע לטובה.
בבית חולים אחר, מרחק כעשר דקות משם, אושפזו שאר פצועי התאונה.
בן אחי בן הארבע, גסס במשך שבועיים ונפטר מפציעתו האיומה, שלא אובחנה כראוי.
דידי וילדו הרך נקברו זה ליד זה. העץ שניטע מאחורי המצבה של דידי, רוכן כולו לעבר הקבר של בנו ושולח לשם ענף, כיד מלטפת, מכסה, מגוננת.
בחדר סמוך שכב בן דודו וחברו הטוב, יחל בני, בן חמש, עם רגל שבורה בכמה מקומות וחבלות בכל הגוף. יחל זוכר עד היום כל פרט בתאונה. הוא ראה את המשאית המתקרבת מהצד, הוא צעק כדי להזהיר. הוא מתאר איך היה מוטל על הכביש, אנשים זרים סביבו, מספר על צעקות הכאב של הפצועים והפינוי בהליקופטר. היום כבחור צעיר, רגיש ומקסים, שמוסיקה ממלאת את עולמו, הוא ממשיך להתמודד עם הפציעה, האובדן וגם עם העובדה שלא סעדתי אותו בזמן הנורא ההוא.
מיטה על יד יחל, המום ובזעזוע מוח, בני הבכור שיהר, נהג הרכב. הוא לא הואשם בגרימת התאונה. משאית עמוסת בצק של "דומינו פיצה", התנגשה במכונית שלנו מהצד בתוך הצומת, כשלא עצרה באדום. מן ההתחלה שיהר נתן לנו להבין, שהוא מתמודד בכוחות עצמו עם השלכות התאונה. הוא ליווה בהתעניינות רבה את השיקום של אחיו וכשהתלבט בבחירת מקצוע לחיים, בדק קודם כל פיזיוטרפיה. כיום, הוא מהנדס תעשיה וניהול, אב נפלא לילדיו. קשר מיוחד נרקם בין שיהר לבין נהר, טהור ונקי מכל רגשי אשם.
בחדר נוסף, שכב לבדו, ידוד בני, בן תשע. ידוד נפצע באורח בינוני. עם סדק עמוק בגולגולת, חבלות וחתכים בגוף ובפנים. ידוד שכב שבועות עם רגל קשורה וסבל מכאבים עזים. ישראל ובעיקר אחיעד בת השמונה עשרה, טיפלו בו ובאחיו. בהמשך, הגיעו סבים בני משפחה וחברים והצטרפו. גם ידוד זוכר את התאונה לפרטיה, כולל את נשימותיו האחרונות של דידי דודו. בשנים הראשונות לאחר התאונה, הוא היה מסוייט מאוד. לא העז לעבור בבית מחדר לחדר בעצמו. כשהיינו במכונית, כל משאית שהתקרבה אלינו גרמה לו לצעוק ללא שליטה, שניזהר.
לביקור ראשון בן כמה דקות בבית החולים הזה, הגעתי מספר ימים לאחר התאונה. ידעתי שילדי הפצועים זקוקים לי מאוד, אך זו לא הייתה שאלת חיים ומוות.
במשך הזמן הבנתי שגם ילדיי שלא היו בתאונה, נפצעו קשה באותו יום. לתהין בת שנתיים וחצי –נעלמו שני הוריה לשבועות רבים וזרים מילאו את הבית. נדר הרגיש ליווה את כל המתרחש בשתיקה ובעיניים פעורות. אליאור ורעות היו איתנו ברגע הנורא בו צהלת הפגישה עם מכרים טובים הפכה לזעקת שבר למשמע בשורת האיוב. אחיעד הפכה מאחות, לאחות סיעודית המלווה יום ולילה אחים פגועים ובן דוד פעוט שנרו הולך ודועך וכבה לנגד עיניה. אחיעד בחרה באחות, כמקצוע לחיים.
כחודש לאחר התאונה, כשנהר החל להתעורר לאיטו וללמוד בהדרגה לנשום בכוחות עצמו, הוא הועבר מטיפול נמרץ לבית חולים שיקומי. ידעתי שאנחנו בתחילתה של דרך ארוכה, הבנתי שאני מטופלת שוב במעין תינוק, שצריך ללמוד מהתחלה הכל: לנשום, לאכול, לדבר, לשבת, ללכת, לקרוא, לכתוב… ומה שלקח לו פעם חודשים ייקח הפעם שנים, מה שקרה קודם ללא מאמץ, ידרוש הפעם את כל מה שנוכל להשקיע.

לאחר נישואינו כשהתחלתי ללדת, לא החלטנו שיהיו לנו הרבה ילדים. עבורי, שגדלתי במשפחה עם שניים עשר ילדים, זה היה מובן מאליו. ההנקות הארוכות ויסתו את קצב הלידות. היה ברור שאני אלד כל עוד אוכל. לאחר התאונה החלטתי להפסיק ללדת. להיות פנויה ככל האפשר למשימת השיקום של נֹהרוהמשפחה. לא שיערתי עד כמה זה יהיה קשה וכואב. שני ההריונות שלמרות החלטתי החלו לאחר התאונה, הסתיימו מעצמם. אלו היו ההפלות היחידות שלי.

במקביל לשיקום הממוסד שנֹהר קיבל, שילבתי מההתחלה תרפיות אלטרנטיביות. במשך הזמן פיתחתי חוש מיוחד להבחין בגישות המתאימות ובטובים שבמטפלים. ידעתי שהאופי של נהר צריך להכתיב את סוג הטיפול בו. לא התאים לו התערבות תירגולית אגרסיבית, מכנית. הייתה בעיני חשיבות מכרעת לקשר האישי שנרקם בין נהר לבין כל אחד מן המטפלים שלו. טסנו לניו-יורק, לקליפורניה, לקונטיקט, לאורלנדו וגמאנו מרחקים גדולים בנסיעה ברכב. כבת הקיבוץ, שאך יצאה אל העולם, חששתי לפני כל נסיעה, איך אסתדר? איך אמצא את דרכי? גיליתי שעם נהר, אין גבול לכוחותיי ויכולותיי. משהו בו פתח לאנשים את הלבבות והם סייעו גם בלי שביקשנו. פגשנו מרפאים מדהימים, שהתאהבו בנהר והשקיעו מכל הלב, לעיתים קרובות ללא תמורה כספית, ויחד אתנו חוללו את הנס. 

המשפחה הרחבה התגייסה לתמיכה בנו מכל סוג. הגדילו עשות זוג קרובים מניו יורק, מני ופיי, בביתם התארחנו (אמא אבא ותשעייה!) כשנחתנו שבעה חודשים לפני האסון בניו יורק. הם הגיעו מיד וגייסו מגבית משפחתית שתמכה בנו בתקופה בה לא יכולנו להתפרנס. עד היום הם עבורנו עוד זוג הורים, עוד סבא וסבתא. הקיבוץ הפציר שנחזור. החברים רצו לחבק ולעזור. הרגשנו, שהבחירה לחיות כיחידה משפחתית, אינה בחירה על תנאי, זו בחירה לטוב ולרע. היציאה מן הקיבוץ, בו חיינו כמעט עד גיל ארבעים, הייתה עבורנו שלב הכרחי בהתפתחות האישית והמשפחתית וידענו שהליכה אחורה אינה נכונה ואפילו לא אפשרית. לפנינו עמד המבחן האולטימטיבי. כמי שמילאה בקיבוץ תפקידים ציבוריים רבים, כולל מזכירת הקיבוץ, וכמי שעסקה בין השאר בטיפול בילדים ובאנשים חריגים, ידעתי שנֹהר יקבל בקיבוץ את כל הטיפולים המקובלים, אך אם ארצה טיפולים לא שגרתיים אצטרך לצאת על זה למאבקים, מול ועדות שונות, מול המערכת הכלכלית, ומול הציבור כולו. ידעתי שאם אחליט לא לעבוד ולהתפנות אליו לחלוטין, זה לא יהיה מובן מאיליו בקיבוץ. ידעתי גם שהדימוי שנוצר על אדם נכה ומוגבל בקיבוץ, מלווה אותו כל חייו, וקשה מאוד להשתחרר ממנו או לשנות אותו בחברה כל כך קטנה וסגורה. העדפתי לשקם את נהר באופן שתבע מכולנו הרבה יותר מאמץ, אבל גם העניק יותר בחירה, יותר סיכוי. 

לרוע המזל, ביום התאונה ממש, גם ענייני הפרנסה שלנו השתבשו. החברה שהביאה את ישראל לארה"ב כדי להקים פרויקט דגים בג'ורג'יה, פשטה את הרגל! ישראל היה צריך להתאושש מהר מאוד ולחפש פרנסה חדשה. זו נמצאה לו בקולומביה שבדרום אמריקה, לא קרוב יותר. 

וכך, זמן לא רב אחרי התאונה, נשארתי לבד, עם כל  החבילה. ישראל סיפק את התמיכה הכספית, שבלעדיה שיקומו של נֹהר לא היה אפשרי וביקר אותנו אחת לכמה שבועות למספר ימים. ימי הביקור שלו יוחדו לטיפול בענייני כספים, ביטוח, עורכי דין וכד'. כל השאר היה עלי ועל הילדים. כשנשאלתי איך אני עומדת בזה, השבתי שלישראל הרבה יותר קשה, לי לפחות יש את הילדים סביבי, ואילו הוא חי רוב הזמן בגלות, בבדידות ובגעגועים.

אחד הכלים שגייסנו ותרמו הכי הרבה לשיקום, היה ההומור. לא ברור מאין הוא נבע, אך הוא שרת אותנו יום ולילה, ובמשך שנים. נֹהר בעל הומור שנון ועמוק. מבריק בחוכמות משלו, במשחקי לשון, במילים ומשפטים בעלי כפל משמעות. לא פעם בני שיחו, מקבלים רושם שהוא אומר דבר סתמי, ועם פגיעת המוח שלו זה הרי צפוי, ורק לאחר מחשבה נוספת מגלים שאמר בדרכו משהו מקורי ורב משמעות. מהתחלה הרגשנו שנהר מנסה  להקל עלינו בתהליך השיקום שלו, להרגיע אותנו, להצחיק אותנו, להציע לנו דרכים לקבל את המצב החדש, לראות בו גם אור, כשמו: נהר.  שוב פעם הבטנו זה בזה, לא מאמינים שאפשר להיות כל כך אופטימי במצב כל כך קשה. לשמחתנו נהר לא גייס הומור שחור ומר, כמו שקורה לעיתים כל כך קרובות במצב כזה, זה פשוט לא התאים לו. כל יום ברכנו והודינו מחדש, על כך שפגיעת המוח לא שינתה לרעה את אופיו המקסים של נהר, הרבה דוגמאות עצובות לכך ראינו סביבנו בשיקום.

חצי שנה אחרי התאונה, נֹהר חזר הביתה, בית החולים סיים לנצל את כל כספי הביטוח, ומיהר לשחרר אותו. לא הצטערתי על כך, להיפך, עכשיו יכולתי להרכיב את כל סדר היום שלו. בניתי תוכנית יומית ושבועית של תרגולים, פעילויות ותרפיות. כל האחים השתתפו. הייתה לו תוכנית גדושה: כל עשר דקות או רבע שעה הוא עשה משהו אחר, המשימות היו רבות, הצרכים השיקומיים גדולים מאוד והזמן פעל נגדנו. ידענו שככל שנתרחק מזמן הפגיעה, וככל שנֹהר יתבגר, ירד הכושר השיקומי של הגוף. האחים הגדולים בנו עבורו מתקן להפעלת הידיים והרגליים, שהם תכננו.