נהר שניר | על נֹהר

בבית העץ המקסים, ביער על הנהר, בדרום ג'ורג'יה,

הרגשתי האמא המאושרת בעולם. תשעה ילדים מופלאים סביבי, הקטנה בת שנתיים, הגדולה בת שבע עשרה ובפעם הראשונה בחיינו ישראל ואני לא צריכים להתחלק בהם עם אף אחד. יצאנו מן הקיבוץ. אנו משפחה לעצמה ככל המשפחות, לטוב ולרע.
עמוק בלב, ידעתי שהסטטיסטיקה פועלת נגדי וברור שיום אחד אדרש להתמודד עם משהו קשה באמת.
"את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?"

הבנים: שֹיהר, נֹהר, יְדוד ונֶדר משכשכים בבריכה ומבלים שעות בדייג על המזח. הבנות: אחיעד, רעותי, אלֵיאור, מסייעות לי בהנאה בקניות, בבית, במטבח. בשעות בהן הגדולים בבית הספר יחל בן ארבע ותהין בת שנתיים מטיילים איתי ביער אוחזים בשולי שמלתי. אני מתענגת על גידול הילדים ומברכת גם על אתגרי ההורות והמשפחתיוּת שמגיעים לפתחי. נֹהר הילד האמצעי, "ילד הסנדוויץ" שלנו, כך התלוצצנו, צומח ומתפתח לתפארת מבלי שאנו נדרשים כלל לטרוח על חינוכו.

זכור לי בבהירות הערב האחרון לפני התאונה,

כמדי לילה בשעה קבועה, מבלי שאמרנו לו דבר, נֹהר נישק את ישראל נישק אותי ופשוט הלך לישון. גם הפעם הבטנו זה על זו, לא מאמינים שיש ילד כזה.
שבוע קודם, ביום הולדת אחת עשרה ניגן לנו בפעם האחרונה על הפסנתר בשתי ידיים.
שנה אחת הספיק ללמוד נגינה באהבה ובכישרון רב. גם לשמוע מוזיקה אהב וכל שיר קלט משמיעה ראשונה.
לאחר התאונה, אצבעות יד שמאל ששותקו בשל הפציעה הקשה בצד ימין של הראש לא יכלו שוב להצטרף לנגינה. עם זאת אהבתו למוסיקה ולפסנתר לא חדלה אלא העמיקה. עד היום בכל פעם שנֹהר מגיע הביתה הוא ניגש אל הפסנתר, מלטף את הקלידים ומאלתר מנעימות נפשו, הבית מתמלא צלילים רכים של הלך הנפש שלו באותו יום כשיד שמאל המכווצת לא מוותרת ומצטרפת מדי פעם לנגינה בדרך מגושמת ומכמירת לב. כאשר נֹהר למד מחדש, לאט לאט, לדבר ולשיר גילינו שאיבד את השליטה המושלמת במיתרי הקול וכבר לא הצליח לשיר כפעם, מדויק להפליא.

*סירטון של נהר מנגן בפסנתר

בשבעת חודשי החסד,

על יד העיירה וודביין ביער לחוף הנהר, נֹהר רכש אנגלית במהירות הבזק. את שנת הלימודים היחידה בארה"ב לפני הפציעה (אותה החל באיחור של חודשיים) סיים ב"הצטיינות הנשיא".

בתאונה שהשביתה חצי מהמוח שלו (כך הסתבר לנו בהמשך) נפגעה קשה הגאוניות שלו במתמטיקה, במחשבים ובשאר התחומים הריאליים ולא הייתה דרך לשקמה. אולי זה הציל אותו מעתיד של גאון מחשבים מבריק ומחוזר (כך אמרנו לעצמנו במהלך השנים) המבלה את כל זמנו מול המסך במרוץ אחר תהילה וכסף, בעודו מתוסכל עד עומק ליבו על שאינו מתפנה להקשיב לעצמו ולהתבטא במגוון כישרונותיו.

בשלב מוקדם מאוד החל נֹהר, בדיבור ובכתב, לברך על גורלו שלקח אותו לסיבוב בדרך לא שגרתית ומרתקת,

שאותה לדבריו היה עלול להחמיץ אילולי מה שקרה לו. דרך בה הוא מגייס את כל כוחות הנפש, פוגש אנשים נפלאים ומפתח יצירתיות שלא חדלה לנבוע-לנהור להדהים אותנו גם כיום, עשרות שנים אחרי התאונה.

שעתיים ארכה הדרך לבית החולים בג'קסונוויל פלורידה.

במכונית שהסיעה אותנו ישבנו יחד שתי אימהות נידונות לאסון, אשת אחי בהריון עם בנם הקטן ואני.
זה ארע במהלך מסע קניות שעשינו לקראת שובם של אחי, אשתו ההרה וארבעת ילדיהם לארץ לאחר שבילינו שבוע נפלא בביתנו, איתנו. זוג מכרים נשלחו לחפש אותנו במרכז הקניות ולבשר שארעה תאונת דרכים קשה למכונית שנייה שלנו בה יצאו מביתנו לטיול שבעה בני משפחה שלי ושל אחי וכל נוסעיה נפצעו והוטסו לבתי-חולים.
באוטו היו: אחי, שניים מילדיו וארבעה מילדינו.
כרבע שעה לאחר שהחלה נסיעתנו המסויטת עם הזוג הזה הם הוסיפו לנו עוד פרט: אחד המבוגרים נהרג בתאונה. הם לא ידעו מי… במשך קרוב לשעתיים שאלתי את עצמי: מי כבר לא חי, בני הבכור? או אחי?
כשהגענו לבית-חולים הפרידו בינינו. אותי לקחו לראות את נֹהר שהיה פצוע ראש ועמד להיכנס לניתוח.
את גיסתי, כך הסתבר לי בדיעבד, לקחו לחדר אחר כדי לבשר לה על מותו של בעלה, אחי האהוב עד אין קץ, דידי.
כעבור שבועיים איומים נפטר גם בנם יותם, חבר נפש של יחל בננו, שניהם בני ארבע.
דידי אחי וילדו הרך נקברו זה ליד זה בכפר גלעדי. הוריי ביקשו להיקבר בבוא יומם על ידם. וכך היה.

כל כולי התגייסתי להצלת חייו של נֹהר

שפציעתו נראתה ברגעים רבים אנושה.
הרופאים נמנעו מלהבטיח שיחזור להכרה, שיחיה, קיווינו לנס.
פניו של נֹהר היו שלמות, שלוות ומוארות מאוד.
נזכרתי בפניו בלידה המוארת – הנוהרת שלו, שנתנה לו את שמו.

כעת הוא שכב חסר הכרה. חיכו שאגיע כדי לחתום על הסכמה לניתוח. ראשו היה מכוסה בתחבושת לבנה גדולה שנראתה כתרבוש. לא יכולתי שלא להיזכר איך היינו מדברים בחצי צחוק על כך שנֹהר היה הודי בגלגול קודם וזאת בשל תווי פניו, צבע עורו, השלווה שלו, החיוך וגם התעניינותו הרבה בהודו. פעמיים התחפש בפורים להודי.
מתחת לתרבוש, הפעם, היה מוח שנחבל קשות מעצמות הגולגולת שחדרו פנימה בעיקר באונת הרקה הימנית והקדמית.
מאותו רגע לא זזתי מנֹהר, שום רופא או אחות לא יכלו להרחיק אותי ממנו. פחדתי שאופיו הטוב יהיה בעוכריו, שהוא לא ילחם עם מלאך המוות שאורב לו קרוב כל כך אלא יקבל את פניו בסבר פנים יפות, מה שכל כך התאים לאופי שלו. ידעתי שאם לא אעמוד שם על המשמר הוא פשוט ייתן לו יד וילך אתו עם חיוך על פניו.
לפני התאונה היינו מתלוצצים במשפחה מדי פעם: שכאשר נֹהר יגדל, נצטרך להשגיח עליו טוב שלא תתפוס אותו איזו "מכשפה" ותתחתן אתו, כי הוא פשוט לא יודע להגיד לא.

שלושה שבועות נֹהר היה מחוסר הכרה ומונשם.

ידענו שכל אחד מניתוחי המוח והניקוזים פוגע עוד במוח שלו, אך גם נותן לו סיכוי חדש להינצל. היינו מוכנים לקבל אותו בכל מצב, רק שיחיה.

כשבוע לאחר התאונה ישראל ואני הוזמנו לשיחה עם מנתח המוח. בחרדה גדולה התרחקתי לראשונה ממיטתו, חוששת שמלאך המוות ינצל את העדרי וייקח אותו… ישבנו כמה דקות שנראו לי ארוכות מתמיד במשרד וחיכינו לרופא. ברגע שהוא התיישב מולנו פרצה אחות פנימה וקראה לו למהר אל נֹהר. ידעתי שאסור היה לי לזוז משם… עד שהגעתי לחדר כל הצוות כבר היה בפנים ועשו לו החייאה. הדלת הייתה נעולה.
הרגשתי אבודה, הגוף שלי כאילו התרוקן בבת אחת מכוחותיו הפיזיים ומצאתי עצמי על הרצפה מוצפת באנרגיה אדירה ששלחתי אל נֹהר מעבר לדלת החסומה. התחננתי אליו שלא יעזוב אותנו. כעבור כמה דקות הרופא יצא ואמר שמצבו התייצב.

אמי רחל, סבתא של נֹהר, אמרה לי שנים אחר כך שנֹהר כבר נלקח לעולמות עליונים וזכה לחזור אלינו עם שליחות אותה הוא ממלא בחייו, באישיותו, בכתיבתו.

נֹהר כותב על כך הרבה, יש הרגשה שהוא מודע יותר ויותר לשליחותו המשפיעה על סדר יומו הקבוע.

התעוררות ב 4:30. אימון גוף תובעני במיטה. מדיטציה בישיבה. ואז כשעה וחצי של כתיבה.
מה נֹהר כותב? זה מגוון ומתפתח. מהרהורי ליבו, הגות מקורית, שירה, ספרות, דרמה, ברכות אישיות יחידות במינן… ומאז מלחמת אוקטובר נוספה התכתבות מדהימה בינו ובין סיון אלקבץ ז"ל שנרצחה בכפר עזה.
עבורנו ועבור כל הקרובים אליו נֹהר נהיה מורה חכם מלא נהרה לחיים ולמוות.

בחדר מול נֹהר הפצוע אנוש שכב בן דודו האהוב, בן גילו,

אף הוא פצוע ראש. בהתחלה היה נראה שגם פגיעתו חמורה אך הוא התעורר ושיקומו הפתיע את כולנו לטובה.
בבית חולים אחר בג'אקסונוויל במרחק כעשר דקות משם, אושפזו שאר פצועי התאונה.
בן אחי בן הארבע שגסס במשך שבועיים מחרידים ונפטר מפציעתו האנושה.
בחדר סמוך לו בן דודו, בן גילו וחברו הטוב, יחל בננו, עם רגל שבורה בכמה מקומות וחבלות בכל הגוף.
יחל זוכר עד היום כל פרט בתאונה. הוא ראה את המשאית המתקרבת מהצד, הוא צעק כדי להזהיר. הוא מתאר איך היה מוטל על הכביש, אנשים זרים סביבו, מספר על צעקות הכאב של הפצועים והפינוי בהליקופטר. היום כאבא צעיר, רגיש ומקסים שמוסיקה ממלאת את עולמו, הוא ממשיך להתמודד עם הפציעה, עם האובדן וגם עם העובדה שהייתי רחוקה ממנו (כדי להציל את נֹהר) כשהיה מאושפז, במקום זר ובשפה זרה.
אחותו סיפרה לי שכאשר כאב לו והוא צעק: "די!!!" ואחיות היו אומרות לו: You won't die…""
יחל הלחין שירים רבים שנֹהר כתב בעברית ובעיקר באנגלית. ניתן להאזין להם פה באתר.

ידעתי שילדי הפצועים זקוקים לי מאוד, אך זו לא הייתה שאלת חיים ומוות.
מיטה על יד יחל, המום ובזעזוע מוח, שכב בננו הבכור שֹיהר, נהג הרכב. משאית עמוסת בצק של "דומינו פיצה" התנגשה במכונית שלנו מהצד בתוך הצומת כאשר הנהג שלה לא עצר בעת שהרמזור אותת וחצה את הצומת כבר באדום. מן ההתחלה שיהר נתן לנו להבין שהוא מתמודד בכוחות עצמו עם השלכות התאונה. הוא ליווה בהתעניינות רבה את השיקום של אחיו וכשהתלבט בבחירת מקצוע לחיים, בדק קודם כל פיזיותרפיה.
כיום, הוא מהנדס תעשיה וניהול, אב נפלא לילדיו. קשר מיוחד נרקם בינו לבין נֹהר.
בחדר נוסף שכב לבדו יְדוֹד בננו בן תשע. ידוד נפצע באורח בינוני. סדק עמוק בגולגולת, שברים רבים באגן וחתכים בגוף ובפנים. שבועות אחדים שכב ללא תזוזה עם רגל קשורה וסבל מכאבים עזים.
ידוד זוכר את התאונה לפרטיה, כולל את נשימותיו האחרונות של דידי דודו.
בשנים הראשונות לאחר התאונה הוא היה מסויט מאוד. לא העז לעבור בבית מחדר לחדר בעצמו.
בכל נסיעה במכונית, כאשר משאית התקרבה אלינו הוא החל לצעוק ללא שליטה, שניזהר.

ישראל ובעיקר אחיעד בתנו בת השמונה עשרה טיפלו בפצועים שלנו שאושפזו בבית החולים הזה.

בהמשך הגיעו גם סבתות וסבים, בני משפחה נוספים וחברים. במשך הזמן הבנתי שגם ילדינו שלא היו בתאונה, נפצעו קשה באותו יום.
לתהין בת שנתיים וחצי, נעלמו שני הוריה לשבועות רבים וזרים מילאו את הבית. בכיתה י"ב היא הכינה סרט ביוגרפי יוצא דופן על אותה תקופה, שנבחר להיות מוקרן בסינימטק תל אביב. (אפשר לצפות בו בקישור הזה)

נדר הרגיש והמופנם ליווה את כל המתרחש בשתיקה ובעיניים פעורות. שנים אחר כך נדר הלחין שירים של נֹהר וביצע אותם בקול מרטיט במיוחד, שמהדהד לי את הזמרה של נֹהר שמיתריה נפגעו.

אליאור ורעות היו איתנו במרכז הקניות ברגע הנורא בו צהלת הפגישה עם מכרים אהובים הפכה לזעקות שבר למשמע בשורת האיוב על התאונה. ללא עזרתן וההבנה העמוקה שלהן לא הייתי יכולה להקדיש את כל כולי לשיקום נֹהר.

אחיעד, חזרה לארץ כמה חודשים לאחר התאונה ושרתה כחיילת בודדה בצבא, נושאת בליבה צלקות קשות מנשוא. כשבחרה מקצוע, כאילו לא הייתה אפשרות אחרת, היא הפכה מאחות המלווה ימים ולילות אחים ואחיות פגועים גוף ונפש ובן דוד פעוט שנרו הולך ודועך וכבה לנגד עיניה, לאחות מקצועית המתמקדת בראשית החיים, בהדרכת אימהות, אחיות ורופאים לגבי חשיבות ההנקה, לבריאות האדם, המשפחה והחברה.

כחודש לאחר התאונה, כשנֹהר החל להתעורר לאיטו וללמוד בהדרגה לנשום בכוחות עצמו,

הוא הועבר מבית החולים למרכז השיקומי הצמוד. ידעתי שאנחנו בתחילתה של דרך ארוכה. הבנתי שאני מטופלת שוב במעין תינוק שצריך ללמוד מהתחלה הכול: לנשום, לאכול, לדבר, לשבת, ללכת, לקרוא, לכתוב… לשיר? לנגן? לצייר? ומה שלקח לו פעם חודשים אחדים ייקח הפעם שנים רבות, מה שקרה קודם ללא מאמץ ידרוש הפעם את כל מה שנוכל להשקיע.

במקביל לטיפולים בבית החולים ובמרכז השיקום שילבתי מן היום הראשון תרפיות אלטרנטיביות, גם כאשר הוא שכב ללא הכרה. במשך הזמן פיתחתי חוש מיוחד להבחין ולבחור בגישות המתאימות ובטובים שבמטפלים. ידעתי שהאופי של נֹהר צריך להכתיב את סוג הטיפול בו. לא התאים לו התערבויות אגרסיביות. הייתה בעיני חשיבות מכרעת לקשר האישי שנרקם בין נֹהר לבין כל אחד מן המטפלים שלו. מרגע שהתאפשר, טסנו לניו-יורק, לקליפורניה, לקונטיקט, לאורלנדו וגמאנו מרחקים גדולים בנסיעה ברכבות וברכב. כבת קיבוץ שעשתה רישיון רק בגיל 36 ומיד אחר כך טסה לראשונה בחייה לחו"ל (עם תשעה ילדים…) חששתי לפני כל נסיעה, איך אסתדר? איך אמצא את דרכי? להפתעתי גיליתי שעם נֹהר אין גבול לכוחותיי ויכולותיי – עבורו ובזכותו השתחררתי מהביישנות והסגירות של מי שצמחה בחברה קטנה שלא מחייבת או מעודדת פריצת גבולות.

במסעות לטיפולים השונים גם נוכחתי בתדהמה שמשהו באישיותו של נֹהר הנער, האדם המשתקם פתח לאנשים את הלבבות והם סייעו גם בלי שביקשנו.

במסעות לטיפולים השונים גם נוכחתי בתדהמה שמשהו באישיותו של נֹהר הנער, האדם המשתקם פתח לאנשים את הלבבות והם סייעו גם בלי שביקשנו. פגשנו מרפאים מדהימים שהתאהבו בו והשקיעו מכל הלב, לעיתים קרובות ללא תמורה כספית ויחד אתנו חוללו את הנס.

במשפחה בה גדלתי, בקיבוץ כפר גלעדי, היינו שניים עשר אחיות ואחים. כשישראל ואני נשאנו היה מובן לי מאליו שאלד הרבה ילדים, שאלד כל עוד אוכל. ישראל קיבל את זה באהבה, כנדוניה.

לאחר התאונה, הייתי בת 39 ועשיתי החלטה לא קלה להפסיק ללדת כדי להיות פנויה ככל האפשר למשימת השיקום של נֹהר והמשפחה. לא שיערתי עד כמה זה יהיה קשה וכואב. שני ההריונות שהיו לי למרות החלטתי, הסתיימו בהפלות טבעיות (היחידות בחיי).
מיד לאחר התאונה המשפחה הרחבה התגייסה לתמיכה בנו מכל סוג. הגדילו עשות זוג קרובים מניו יורק, מני ופיי, אשר בביתם התארחנו כשנחתנו בניו יורק שבעה חודשים לפני האסון. לאחר התאונה מני ופיי הגיעו מיד לג'קסונוויל וגם גייסו מגבית משפחתית שתמכה בנו בתקופה בה לא יכולנו להתפרנס.
הם היו עבורנו עוד זוג הורים, ולילדינו עוד סבא וסבתא.

הקיבוץ הפציר בנו שנחזור. החברים רצו לחבק ולעזור. אנחנו הרגשנו באופן עמוק שהיה קשה לנו להסביר, שהבחירה לחיות כיחידה משפחתית אינה בחירה על תנאי, זו בחירה לטוב ולרע.
לפנינו עמד כעת המבחן האולטימטיבי שעלול לפרק משפחה או לחזק, ללכד, לבנות אותה.
כמי שמילאה בקיבוץ תפקידים ציבוריים רבים, כולל מזכירת הקיבוץ וכמי שעסקה בין השאר בטיפול בילדים ובאנשים חריגים, ידעתי שנֹהר יקבל בקיבוץ (של שנת 1987) את כל הטיפולים המקובלים, אך אם ארצה טיפולים לא שגרתיים אצטרך לצאת על זה למאבקים מול ועדות שונות, מול המערכת הכלכלית ומול הציבור כולו. ידעתי גם שאם אחליט לא לעבוד ולהתפנות לשיקום של נֹהר לחלוטין, זה לא יהיה מובן מאיליו בקיבוץ. וידעתי גם, כמורה לחינוך מיוחד ומלווה בעלי צרכים מיוחדים, שהדימוי שנוצר על אדם נכה ומוגבל בקיבוץ מלווה אותו כל חייו וקשה מאוד להשתחרר ממנו או לשנות אותו בחברה כל כך קטנה ולא משתנה. העדפתי לשקם את נֹהר באופן שתבע מכולנו הרבה יותר מאמץ אבל גם העניק לו יותר בחירה, עולם פתוח של אפשרויות.

לרוע המזל, ביום התאונה ממש, גם ענייני הפרנסה שלנו השתבשו. החברה שהביאה את ישראל לארה"ב כדי להקים פרויקט דגים בג'ורג'יה פשטה את הרגל! ישראל היה חייב להתאושש מהר מאוד ולחפש פרנסה חדשה. כתוספת לשאר הקשיים, הוא מצא עבודה שתצליח לקיים אותנו רק רחוק מאוד, בקולומביה שבדרום אמריקה.
וכך, זמן לא רב אחרי התאונה נשארתי לבד עם כל החבילה. ישראל סיפק את התמיכה הכספית שבלעדיה שיקומו של נֹהר לא היה אפשרי וביקר אותנו אחת לכמה שבועות למספר ימים. ימי הביקור הקצרים שלו יוחדו לטיפול בענייני כספים, ביטוח, עורכי דין וכד'. כל השאר היה עלי ועל הילדים. כשנשאלתי איך אני עומדת בזה השבתי שלישראל הרבה יותר קשה, לי לפחות יש את הילדים סביבי ואילו הוא חי רוב הזמן בגלות, בבדידות בדאגה ובגעגועים.

אחד הכלים שנֹהר ואנחנו גייסנו ותרמו רבות לשיקום היה ההומור.

לא ברור מאין הוא נבע אך הוא שרת אותנו יום ולילה במשך שנים ועד עתה. נֹהר הוא בעל הומור שנון ועמוק. מבריק בחוכמותיו, במשחקי הלשון שלו, במילים ובמשפטים בעלי כפל משמעות. לא פעם בני שיחו מקבלים רושם שהוא אמר שטות, או דבר סתמי ועם פגיעת המוח שלו זה כביכול צפוי, ורק לאחר מחשבה נוספת הם יורדים לסוף דעתו ומגלים שאמר בדרכו משהו מקורי חכם ורב משמעות.

מהתחלה הרגשנו שנֹהר מנסה להקל עלינו בתהליך השיקום שלו, להרגיע אותנו, להצחיק אותנו, להציע לנו דרכים לקבל את המצב החדש, לראות בפציעה גם אור שמפציע, כשמו: נֹהר.
שוב פעם הבטנו זה בזו, לא מאמינים שאפשר להיות כל כך אופטימי במצב כל כך קשה.
לשמחתנו נֹהר לא אימץ הומור שחור ומר, כמו שקורה לא אחת במצב כזה, זה פשוט לא התאים לאישיותו. יום יום ברכנו והודינו מחדש על כך שפגיעת המוח לא שינתה לרעה את אופיו המקסים, מה שעלול היה לקרות וראינו לא מעט מקרים עצובים כאלה סביבנו.

כחצי שנה אחרי התאונה נֹהר חזר לביתנו

כי בית החולים ומרכז השיקום סיימו לנצל את כל כספי הביטוח ומיהרו לשחרר אותו. לא הצטערתי על כך, להיפך, עכשיו יכולתי להרכיב בעצמי את כל סדר היום שלו. קראתי ושמעתי שחמש השנים הראשונות הן הקריטיות ביותר לשיקומו. בניתי תוכנית יומית ושבועית גדושה של תרגולים, פעילויות ותרפיות. כל האחים והאחיות השתתפו. כל עשר דקות או רבע שעה נֹהר עשה משהו אחר. המשימות היו רבות, הצרכים השיקומיים גדולים מאוד והזמן פעל נגדנו. היה ברור שככל שנתרחק מזמן הפגיעה וככל שנֹהר יתבגר יפחת הכושר השיקומי של הגוף.
האחים הגדולים בנו עבורו מתקן להפעלת הידיים והרגליים שהם תכננו.

שנה וחצי לאחר התאונה עברנו לעיר אטלנטה. ידעתי ששם ניתן להשיג בקרבה יחסית מטפלים מעולים לנֹהר.
כמו כן מצאנו לו מסגרת יום שיקומית מעולה ואינטנסיבית בתוך בית ספר רגיל.
כדי לממן את שהותנו ואת שיקומו היינו זקוקים מאוד למקור הכנסה נוסף, לכן בזמן שנֹהר היה בבית ספר התחלתי לעבוד כמורה לעברית בבית ספר יהודי בו למדו ארבעת ילדינו הקטנים. שם הקמתי כיתת עברית ופיתחתי גישה ייחודית ותוכנית מקורית להוראת העברית כשפה שנייה לכתה א'.

סדר היום באותה תקופה נראה כך: עד שעה שבע וחצי בבוקר כולנו היינו מוכנים עם אוכל לכל היום, כולל נֹהר, שהתארגנותו בבוקר הכילה תרגול רב והתנסות עצמאית במטלות יום יום אותן ביצע בקצב איטי מאוד. (הסרט יום בחיי נֹהר באתר זה ממחיש זאת)

בשבע וחצי הגיע האוטובוס שלו. האחים הגדולים צעדו ברגל לתיכון הסמוך. ארבעת הקטנים נסעו איתי לבית הספר היהודי. בשעה ארבע יצאנו חזרה. זו שעת פקקים באטלנטה וזה היה הזמן שלי לשוחח עם הקטנים, לשמוע מה עבר עליהם היום ולתכנן איתם את שעות אחר הצהריים והערב.
בינתיים בבית, הגדולים קיבלו את נֹהר שחזר מבית הספר המיוחד שלו. כשהגענו עמד לרשותי זמן קצר כדי להתארגן, בעיקר לחלק לגדולים משימות, לראות מי עוזר למי בשיעורי בית ושאר עניינים דחופים. בערך בשעה חמש יצאתי עם נֹהר לטיפול היומי.
ברור לי שלולא שיתוף הפעולה, ההבנה והעזרה הרבה מצד אחיותיו ואחיו זה לא היה אפשרי.
הרגשתי שאנחנו בונים ערבות הדדית ביניהם להמשך החיים.

כך מדי ערב יצאתי עם נֹהר לאחת התרפיות שלו.

מפעם לפעם אחד מהקטנים או כמה מהם הצטרפו אלינו. זו הייתה שעת שיא בפקקים וניצלנו את הנסיעה הארוכה לתהליך השיקום. דובבתי את נֹהר שדיבורו היה עדיין שבור ואיטי, על קורות היום שלו. בדרך שהתמשכה תרגלנו את המוח בדרכים שונות, בעיקר את היכולת לשלוף מידע מן הזיכרון שנפגע מאוד. בנסיעות האלה גם שרנו שירים שאהבנו, שירים מחזקים. קיוויתי כל כך שנֹהר יצליח עם תרגול רב לכוון את מיתרי הקול שלו ולשיר בלי לזייף… לאושרי גיליתי שזה אכן ניתן לשיפור עם המון השקעה ושלמרות הפגיעה הקשה בזיכרון, נֹהר זכר היטב מילים של שירים ועדיין קלט מילים של שיר חדש מן הפעם הראשונה ששמע אותו!
כל יום בשבוע נסענו לכוון אחר, לטיפול שונה אצל אחד מהמלאכים שלנו. כשחזרנו רוב בני הבית כבר ישנו. כשנֹהר סיים את מטלותיו ואת תרגילי הלילה שלו ושכב לישון התחלתי לטפל בבית, במטבח, בכביסה ובשעות הקטנות להכין את יום המחר לכיתת עברית. למרות העומס הבלתי ניתן לתיאור זו הייתה עבורי שעת חסד של כתיבת יצירות חדשות המאהיבות את העברית על תלמידיי הצעירים ומקדמות אותם ברכישת שפת אבותיהם בהנאה ובהצלחה.
בשנתיים הראשונות לאחר התאונה חדלתי לחלוטין ליצור סיפורים ושירים. המפגש עם הילדים בבית הספר היהודי חידש בי את מעיינות היצירה ובדרך מופלאה חיזק אותי, מילא אותי ונתן לי כוחות בלתי נדלים לסדר היום והלילה המאתגרים שלי.

כתיבת יומן הייתה לכלי משמעותי ופלאי בשיקומו של נֹהר

וכך היא בחייו עד היום. כשקניתי לו את היומן הראשון קיוויתי שניהול יומן ישיג כמה מטרות: לימוד מחדש של כתיבה בעברית, תרגול הזיכרון שנפגע, אמצעי לפרוק רגשות ולבטא: קשיים, תסכולים, מחשבות רעיונות.
בשנים הראשונות הכתיבה הסדירה ביומן הצריכה ממנו וממני מאמץ עצום כדי להתמיד ולפתח אותה. בעיית הזיכרון הקשתה ביותר, הייתי מכינה לו ראשי פרקים כדי להזכיר מה עשה היום. היומן שנֹהר כתב היה אינפורמטיבי וכתוב בשפה יבשה. לא פעם כמעט נואשתי מלהפציר בו שלא רק ידווח על מה שעשה היום, אלא יוסיף גם מה חשב ומה הרגיש באותו זמן.
בגיל שש עשרה לאחר ששבנו לארץ והכתיבה ביומן הפכה אצל נֹהר להרגל, לחלק משמעותי מהתנהלותו, משיקומו, מחייו, הופיע בו יום אחד השיר הראשון והפתיע והפליא אותנו מאוד. זו לא הייתה שפת היומן וגם לא השפה שנֹהר דיבר בה. מעיין של שירה יפיפייה ועמוקה החל לנבוע ממנו. קראנו שוב ושוב בהשתאות את שיריו שהתווספו מדי פעם לרצף הכתיבה ביומן, וממשיכים לנבוע ולרגש אותנו עד היום.
שנים לאחר ששירתו של נֹהרהחלה להתפרסם מישהו אמר לו יום אחד: "אני מקנא בך, הייתי רוצה כל כך להיות בעל יכולת כתיבה כזאת…" ונֹהר השיב לו מיד בשקט וברצינות "אבל תדע שזו עסקת חבילה…"
נֹהר השלים כבר עשרות יומנים וכתב מאות ואולי אלפי שירים. הכתיבה נהייתה לו לטבע שני. יומניו האישיים פתוחים לכל הרוצים לקרוא בהם. נֹהר מוזמן ונפגש ברצון עם בני נוער וקבוצות אחרות, מספר על קורותיו, חושף את יומניו ושיריו, משיב בכנות לשאלות ומשוחח על יצירתיות ככוח חיים.

כשנֹהר היה בן שבע-עשרה הצעתי לו לפגוש פסיכולוג והוא כדרכו, לא אמר לא.

הנחתי שכמתמודד עם נכות קשה וכמתבגר הוא צבר מספיק תסכולים בשביל להצדיק עזרה מקצועית ושהוריו עם כל ההשתדלות לא תמיד יכולים ויודעים לספק לו את התמיכה הנפשית הנחוצה. אחרי פגישה אחת אמר לי הפסיכולוג: "אני אשמח מאוד להמשיך להיפגש עם נֹהר כדי ללמוד ממנו, אך אין לי מה להוסיף לו, הוא משקם את עצמו בדרך הכי טובה."

השיבה לארץ לא הייתה קלה עבור נֹהר. הניסיונות להשתלב במסגרת חברתיות ולימודיות רגילות לווה בתסכול רב. חברי הילדות שלו לא היו מסוגלים לחדש אתו את הקשר ויצירת חברויות חדשות הייתה לשאיפה בלתי מושגת. החלטנו לנסות לשלבו בבית הספר הפתוח הדמוקרטי בחדרה, היחיד שפתח לנו את השער והאיר לו פנים. לשם כך עברנו לגור במושב חיבת-ציון הסמוך. שנות התיכון שנֹהר עשה שם, היו מאתגרות, משמעותיות ומעצבות.

מגיל תשע עשרה נֹהר חי אתנו בבית והתקשנו מאוד להשלים עם הצורך להוציאו למסגרת מיוחדת. זו הייתה תקופה של דאגה רבה לעתידו והתלבטויות בשאלות נוקבות. השירה שיצאה ממנו בתקופה זו התעלתה עוד והייתה מרטיטה במילותיה ובתכניה. שכרנו את אילנית, מדריכת טיולים מקסימה ושובבה, שיחד עם נֹהר יצאה להרפתקאות ברחבי המושב, בארץ ואפילו בחו"ל. לאחר כשנתיים אילנית סיימה את עבודתה עם נֹהר ויצאה ללמוד עבודה סוציאלית (לדבריה בהשפעת התקופה שעבדה עם נֹהר) ולא נמצא לה תחליף.
בחיי היום יום נֹהר נשאר בודד מאוד. בשלב מסוים הבנו בכאב שחברת המשפחה לא יכולה להספיק לו, בפרט שאחיו ואחיותיו התקדמו משלב אל שלב בחייהם והוא ראה זאת מקרוב והרגיש עוד יותר תקוע. ברגע שהודינו בכך שהישארותו בבית נובעת יותר מן הקשיים שלנו ולא די מתחשבת ברצונותיו ובצרכיו, התחלנו לחפש לו מקום מתאים.

כך הגענו לקיבוץ הרדוף ולקהילת "בית אלישע" הצעירה.

הפרידה מנֹהר הייתה קשה לנו נורא, ממש קורעת. היינו נוסעים למעלה משעה מהבית להרדוף, מתגנבים אל החדר שלו באמצע הלילה, ישנים על ידו, מחבקים, מדברים, מנסים להשלים כל מה שחסר לו ולנו בפרדות שהלכו והתארכו. הרדוף אכן היה המקום הנכון עבורו. עד היום אנחנו מברכים על שזכינו למצוא לו בית כל כך ראוי ודרך חיים ההולמת את אישיותו, עם אנשים, מלווים ומטפלים עמוקי מחשבה ומסורים.

נֹהר חי בתוך קהילת בית-אלישע כאחד מקבוצת נשים וגברים בוגרים הזקוקים לסיוע וליווי בחייהם. הוא לומד בשקיקה אנתרופוסופיה שהיא תפישת החיים המשותפת לאנשי הרדוף ומזדהה איתה מאוד. להרגשתנו נֹהר נולד אנתרופוסוף, זו הייתה גישתו לחיים מאז ומתמיד. בהרדוף הוא מתנסה בעבודה בסדנאות שונות: צמחי מרפא, חקלאות אורגנית, נייר ממוחזר, אריגה… ועוד. בסדנת הקרמיקה בה נֹהר עובד כיום ברוב הבקרים הוא יוצר כלים יפים וייחודיים מחומר ובשנים האחרונות גם מפסל בחומר באופן מופלא בליווי של מורת האומנות שלו מהילדות בנווה איתן.
עד כה נֹהר השתתף בכמה תערוכות אומנות בארץ ובחו"ל, בהן שילב: שירה ציור קדרות ופיסול.

הוא חי בבית יפה וחם עם כעשרה מחבריו וכמה מדריכים. הבייתה הוא מגיע פעם בשבועיים או שלושה. בחלק מהחגים ובחופש הגדול הוא מגיע לחופשות של שבוע ויותר. הוא כמובן שותף ולוקח חלק בכל האירועים המשפחתיים.

סדר היום והשבוע שלו גדוש בפעילות אישית וקבוצתית ובחוגי בחירה. את יום השישי שהחברים מקדישים ללימודים, נֹהר מנצל בעיקר ללימוד אנתרופוסופיה, ציור ולסיור עם מורתו בגלריות.
בילדותו, בילה נֹהר שעות בציור וסיפר באמצעותו סיפורים שלמים. היה ברור לנו שהוא מוכשר מאוד בתחום. בתאונה נפגעה הראיה שלו והוא נותר עם חצי שדה ראיה ימני בכל עין. כשהחל שוב לצייר הוא ראה הכול כפול והקווים לא התחברו לו. נֹהר לא ויתר ועם השנים רכש מחדש את היכולת להביע את עצמו בכלי הזה שעד היום יש לו חלק משמעותי בהתפתחותו ובחייו.

שני ספרי שירה של נֹהר ראו אור ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד". "כתום" ו"בשקט אפתח"

והשלישי בהוצאה עצמית: "מילים הבשילו בי".

ספריו התקבלו בהתרגשות ובהערכה על ידי אוהבי שירה וגם על אלה שבדרך כלל נרתעים ממנה.

הראשונים שהלחינו וביצעו את שיריו היו אחיו: ידוד, נדר ויחל.

בהמשך מלחינים ידועים כשלמה גרוניך, יוני רכטר. אהוד בנאי, רמי גורן ומשה דנינו, התרגשו מהם והלחינו אותם.
ניתן לשמוע את השירים ביו-טיוב ובאתר זה.

נֹהר כותב מדי יום.

שיריו נותנים ביטוי עז להתמודדויות שלו, מלווים את כל אירועי חייו וחיינו השמחים והעצובים ומגיבים על הקורה בעם ובעולם.

שירתו כאישיותו ממשיכה להפתיע ולרגש בכנותה, בפשטותה, בייחודה וביופייה.

כך חתם נֹהר את אחד משיריו הראשונים:

"במקום גרון חנוק, תהיה לנו שירה."

כותרת

טקסט

כותרת

טקסט

כותרת

טקסט