אודותי

נולדתי ילד-סנדוויץ למשפחה בת 9 ילדים, כלומר החמישי.
בילדותי הייתי ילד קצת חולני והרבה חולמני, מרחף בעולמות אחרים. היו לי מעט חברים ששוטטו איתי, האחרים קראו לי אסטרונאוט.
בגיל עשר היינו כל המשפחה בארה"ב בשליחות מטעם העבודה של אבא. הייתה לנו שנה נפלאה בדרום-ג’ורג’יה. בית על הנהר, רחוק מכל מקום ישוב, כל בוקר נסיעה באוטובוס לבית ספר בעיירה שכנה, והצלחה לא צפויה בלימודים בשפה זרה.

אחר הצוהריים ובסופי שבוע הארוכים, היינו יוצאים לדייג על הנהר הסמוך מהמזח הפרטי שלנו, אחר כך מכינים את הדגים על האש לפי מיטב הידע של אבא שהוא איש דגים מבטן. נהנינו משפע הטבע שמסביב. העונות, הגשמים, הפריחה, פטריות בכל צבעי הקשת, רקונים, ארמדילים ואפילו נחש חנק ענק.

בתום שנה גורשנו מגן עדן ונפלנו על האדמה הקשה בתאונת דרכים קטלנית שגבתה מחיר איום, ואותי הותירה נכה עם פגיעת ראש כמעט אנושה.
דרכי החיים לא תמיד מובנות על פניהן.
לפעמים מה שנראה כמו אסון מתברר רק בדיעבד כנקודת מפנה, שינוי, פתיחת ראש או לב, התחלה חדשה והזדמנות נוספת.

התחלתי שוב את חיי. רכשתי מחדש בעמל רב את מיומנויות החיים: נשימה, אכילה, ישיבה, עמידה והליכה. לרוץ כבר לא אוכל. למדתי בפעם השניה את מיומנויות התרבות: לדבר, לקרוא, לכתוב, לצייר, כשמפי יוצא קול שונה, זכרוני מתעתע, ולרשותי רק חצי שדה ראייה. בחיים האלה, שכחתי איך בוכים, לא הצלחתי לחלום, ו"זכיתי" במחלת הנפילה.
כשהייתי פעוט, ראיתי פעם גוזל בקן, רגע אחרי שבקע מן הביצה והוא עדיין רטוב נוצות, ואמרתי לאמא: "הנה גוזל זקן!" בזמן השיקום, אמא ואני צחקנו וכינינו אותי: "גוזל זקן".

היומן שהתחלתי לכתוב, אות, אות, מילה, מילה, משפט, משפט, ליווה אותי בחיי החדשים, עזר לי להתקשר אל עצמי, הלך איתי דרך סבל והנאות, דרך טיפולים שונים לגוף ולנפש, דרך אהבות וכאבים, חברים וזיכרונות, רגשות ושינויים, ובסופו של דבר התחיל, כמו הירוק של החורף, עם בוא האביב, להתמלא בפרחי שיר. באור וחום ושלום. לאט, לאט נאגרו בו עוד ועוד שירים שהמשיכו לנבוע מתוכי כמעין רדום שהושב לחיים.

כל הדברים שלפני כן רק הרגשתי ולא היו לי מילים לבטא, כל התמונות שחיו בתוכי כל העת ולא ידעתי לקרוא להן בשם, לציירן או לחברן יחד כדי לצור מציאות שלמה, עכשיו יצאו אל האור. הבשילה בי הידיעה והיכולת להיפתח ולשחרר.

היצירה הגדולה ביותר שלי, היא מציאות חיי… והאהבה…
היו לי בה, ויש לי לא מעט שותפים… אני מודה על כולם…

מאז ילדותי, מהזמן בו גיליתי את צבעוניות העולם, את צורותיו המופלאות, נמשכתי אל היופי… לגעת בו, לחקור… לחוות…
בקיבוץ, בגן הילדים ואז בכיתות ראשונות, נחשפתי לחומרי יצירה, ראיתי בתוכי, תמונות דמיוניות ותחושות שדרשו ביטוי והתחלתי ליצור בעצמי…
תקופה זאת עיצבה את ראייתי האמנותית ובאה לביטוי בבחירות של חיי.

בגיל 11 תאונת דרכים קשה קטעה את כל התהליכים האלה.
נאלצתי להתחיל מאפס, כמו להיוולד מחדש…

משלב מאד מוקדם בתהליך השיקום הרגשתי צורך לתעד את התהליך שאני עובר, בהרגשה שהוא משמעותי עבורי ועבור אחרים…
כך התחלתי לכתוב במילים את הדברים שקודם ביטאתי בציור…

ברגע שיכולתי אחזתי שוב במכחול אך נוכחתי שכעת הציור דורש ממני מאמץ מיוחד, כתוצאה מהמגבלות הפיזיות החדשות של הפציעה… עם זאת גיליתי שהשפה האמנותית שלי העמיקה, אולי בהשפעת הכתיבה.
במקביל, הכתיבה שאפשרה לי לתאר ולתעד את חוויותיי בתהליך השיקום, התפתחה והעמיקה עד שהייתה ל"מכחול של מילים"… מכחול של רגש… שאפשר לי לעצב מחדש את עולמי הפנימי והחיצוני.

הציור שלי נהיה הרבה יותר "שירי" באפיו, כמו שהכתיבה שלי היא "תמונתית".
אמנות עבורי היא דרך של ריפוי עצמי ואיחוי של חיי.

הפיסול הוסיף ליצירה שלי את "המימד השלישי"…
ליצור ישויות שלמות, ממשיות, מחומר, להעניק להן אופי והבעה, כך אני יכול ליצור את עצמי, בעצמי.

לאורך הדרך, הרוח באה לעזרתי בדרכים רבות ומביאה איתה אנשים, דרכים וטכניקות חדשות.
התאונה, כדרכן של טרגדיות, "פתחה לי את הראש"… לא רק פיזית,
עם הזמן למדתי להכיר לה תודה…
לקבל את הרע, בטבעיות, כמו את הטוב.

היצירה הגדולה ביותר שלי, היא מציאות חיי…
והאהבה…
היו לי בה, ויש לי לא מעט שותפים…
אני מודה על כולם…

בשלב מאד מוקדם אחרי שהתייצב מצבי הפיזי, מחוץ לסכנת-חיים…
עשיתי החלטה מודעת, שאתקדם ואגיע למצב שאני לא רק לא תלוי בעזרה של אחרים, אלא יכול לחזק אנשים הזקוקים לעזרה…

דווקא במקום הכי חלש ופגיע, הכי נזקק, השבר,
שם התעוררה בי ידיעת הכוחות המרפאים הצפונים בתוכי.
ההכרה שאני יכול וצריך לתתם לעולם, שזקוק להם…
יותר מתמיד…
ריפוי אחרים, ריפוי העולם…
מתגלה לי כייעוד שלי…
אליו מכוונים אותי חיי…

מרכיב נוסף, שתמיד היה חלק מעולמי הוא המוסיקה…
בילדותי היא הייתה סביבי כל הזמן, חלק בלתי נפרד מהחיים.
בבית התנגנו תקליטים על הפטיפון,
מוסיקה ישנה וטובה.
כשגדלתי קצת, למדתי לנגן על פסנתר, חלילית ועוד…
שפה עמוקה…
שהיכרותי איתה צמחה בתפניות חיי.

אפילו התאונה שפגעה רבות ביכולת השליטה שלי, ביד שמאל ובכל צד שמאל של גופי, ואף בשליטה במיתרי הקול שלי, לא השביתה את המוסיקלית שלי ואת התשוקה אליה.
אני מנגן כמו שאני, "שבור בשלמות" ו"שלם עם עצמי".

המוסיקה נותנת ביטוי צלילי המתווסף לצבעים אותם אני מצייר ולמילים אותן אני כותב ולצורות שאני מפסל…
היא יוצאת ממקום מאד עמוק בתוכי ומחברת אותי אל ה"מעין"…
מאפשרת לי לחפש וליצור הרמוניות,
בעולם של שחור-לבן,
של סתירות, ניגודים, כוחניות, חומרנות ומאבק,
שפה חדשה…
צבעי-קשת…
ריפוי…

נֹהר שניר